סשן 1 :

זאת היא שעת ערב מוקדמת כאשר אווה מירסקי סיימה לעבוד בבית החולים למשוגעים בו היא עובדת. רמת החרדה גברה בשני הימים האחרונים בעקבות רציחתן הברוטלית של שני עובדות שונות והמטופלים השונים נכלאו בחדריהם לאורך הלילה הקר.

יש מטופל אחד שהיה זה כמה חודשים במצב קטטוני מאז אותו יום אסון נורא שפקד את העיר אך הוא התעורר לפני כמה ערבים ומאז הוא משותת ובוהה בעובדים השונים בעיניים חדות. מעבר לזאת, אווה קיבלה מוקדם יותר באותו יום ידיעה על מקום בו ביתה שאותה היא מחפשת עבדה בעבר כמורה.

הלילה כבד והחושך המתפשט רק גורמים לכך שאווה מירסקי יוצאת מהמקום ביתר חיפזון בדרכה לביתה.

בהיכל התפילה הגדול בכנסייה עתיקה ישנו פסל של מלאך העומד לצד הכיסאות הדוממים הריקים. מעטים יודעים שאותו פסל יכול לשמוע לאורך היום את תפילות האנשים ואת הקריאות תחינה שלהם לאל הרחום.

תפילות רבות פקדו את אוזני המלאך המאובן כיום, רובן על מלחמת הכנופיות שפוקדות את הרחובות אך תפילה בודדה ויחידה נשמעה חדה יותר מאחרות, של אישה שנרדפת ומחפשת מקלט.

מעטים יודעים שהפסל אינו פסל בכל שעות היממה וכשאור החמה האחרון ירד, החלו זזות כנפי האבן ולאחר כמה שניות, פניו לא היו עוד מחמר אלא מבשר ודם. לאותו מלאך יש שם פוולן Fallen)) והוא צעד לעבר הלילה המתפשט בחיפוש אחר אותה נערה חרדה.

וייג (Vague) גם הוא צעד ברחובות העיר, מקשיב לרעשים שנעשים בצללים שלה, חש את העולם משתנה בקבלתו את הלילה. הוא מבחין באנשים שונים הצועדים ברחובות לעיתים בחליפות כהות אשר אותם הוא זוכר מזמנים רעים אך הוא צד אחר קולות ורחשים שידריכו אותו בעיר.

בעודה צועדת, אווה מירסקי מספר חתולים החלו צועדים סביבה, מייללים ללא סיבה מובנת לה. היא חשה שצללית אדם עוקבת אחריה, קולות הלוחשים דברי ייאוש נשמעים בראשה וכאשר היא מתקרבת לדמות היא מגלה שהוא נראה בדיוק כמו המטופל שהתעורר מהמצב הקטטוני בבית החולים ואשר אמור להיות תחת סורג ובריח בזמן זה.

הדמות רצה לעברה ודוקרת אותה בגבה אך אז היא מצליחה לגעת בו ולשאוב ממנו חלק מאנרגיית החיים שלו אבל למעשה גם מאחוריה ומהצד שלה רצים שני דמויות נוספות הדומות כשתי טיפות מים לאותו גבר שבבית המשוגעים.

דקלן דלייט גם הוא ברחובות העיר הכהה כבר, בדקות האחרונות הוא מרגיש כיצד העולם סביבו רוטטת, מריטת עצבים אחרי מריטת עצבים עד שהוא רואה אישה זרה אשר מתקרבת אליו במהירות גדולה אך כשהוא ניגש אליה היא מתכופפת לידו ויצור ענק נוגס במקום בו היא בדיוק הייתה – המקום בו דלייט בדיוק עמד. דלייט משנה צורה לנוזל, בורח ברחבי הביוב אך משם חזרה לרחוב עד שאותה ישות מתפוגגת לריק.

אותה אישה הנקראת רוז מספרת שהיא נרדפת בידי כוחות רבים ושונים בימים האחרונים כאשר היא נמלטת מהם במזל שאותו היא לא מבינה. היא מורה צעירה בפנימייה אשר פועלת בעיר ומודה לדלייט על חברתו.

וייג אשר שומע את הקרב של דלייט והיצור חש למקום אך איננו מוצה דבר (לאחר שברחו לביוב) אך שומע את הרעשים ממתחת אך אז הוא גם שומע מרחוק צלילי צעקה וקרב שונים.

פוולן, נע אחרי קולות ושקרים שהוא שומע בראשו הקוראים ''התקרבי... התקרבי אלי'' ועוקב אחריהם. פוולן מגיע בדיוק בזמן בכדי למנוע מאחד מהכפילים של התוקף של אווה מירסקי להגיע אליה מאחור על ידי הזזת פח גדול בכוח לא נראה כך שיעמוד בדרכו ורץ לעבר האירוע.

מיד לאחר מכך וייג מגיע למקום וצופה בסיטואציית הקרב : אדם אחד (ממנו אווה מירסקי שאבה אנרגיית חיים) מתפתל מולה בצד הרחוק של הרחוב, לימינה יש גבר אחר הקופץ עליה עם סכין בידו ומאחוריה (בחלק של הרחוב הקרוב יותר אליו) יש גבר אחר שדרכו נחסמה חלקית על ידי פח גדול (גם הוא עם סכין שלופה) . לבסוף גבר שונה אשר רץ לעבר הסיטואציה מהכוון ממנו גם וייג הגיע.

וייג מחליט לעזור לאישה (לאחר תהייה ארוכה למדי) ושולח אשליה לעבר הכפיל התוקף את אווה מירסקי מימינה שרגליו בוערות באש אשר גורמת לו לפול חסר הכרה כאשר פוולן תוקף בקרב מגע את הכפיל החסום על ידי הפח ומפיל אותו לרצפה.

באותו רגע שני הכפילים שנפלו וגם הכפיל שנפגע על ידי אווה מירסקי מתחילים להתפוגג ולהתמוסס לכלום אך וייג ופוולן מגלים שאווה מירסקי נפגעה קשה והיא מדממת.

בינתיים, דליט ורוז מגיעים אף הם לסיטואציה וממרחק הם יכולים לראות נמר\חתול גדול הצועד אף הוא בסמטה לעבר שלושת הגיבורים האחרים. בעוד הנמרה מעוררת פחד וחשש אין הם פועלים כנגדה ואכן היא מתקרבת לעבר הגוף הפצוע של אווה מירסקי ומלקקת אותו, מרפאת ומחדשת אותו.

לאחר שאווה מתעוררת הנמר משנה צורה לאישה זקנה המכנה עצמה בסטת ואומרת שהחתולים הם משרתיה וילדיה. בסטת מספרת שהיא מוכרת מידע מיומנת ואומרת שראתה פוטנציאל רב באנשי החבורה ומציעה עצמה כאשת קשר שלהם. בסטת טוענת שבני החבורה ''מסריחים'' מריח המלווה אותם (אך גם אנשים אחרים ברחבי העיר) ושיש כאלו המחפשים אחריהם ללא ידיעתם ושאליהם להיזהר.

דלייט מציג את רוז (שהיא האישה שהתפללה בכנסייתו של פוולן ממקודם) ומציע שהם ינועו למוזאון בו הוא עובד ושם ימשיכו את שיחתם

במוזאון מציינת בסטת קבוצה של מאגים בשם ''אנשי השטיח'' אשר יודעים דברים שונים ועל מסעדה בהם כמה מהם אוכלים בדרך קבע ''אותה החיים לא אוהבים''.

לצד זאת נשמעים במוזיאון צלילים שונים של גרירה ופתיחה אשר אותם רק וייג שומע ובעודם מתגנבים למקור הרעש הם רואים דמויות אשר לובשות ביגוד צמוד וכהה הגונבות אגרטל.

דלייט יורה כדורי קצף שילכדו את הדמויות אך המנהיגה שלהם בורחת בקסם מוזר ההופך את גופה לצל. אחד מהדמויות שנשארו יורה כדור אנרגיה סגלגל עם נקודות שחורות לעבר דלייט אשר נפגע חלקית, וייג משנה את המסה שלו ואווה צועדת לתוך החדר לעבר הדמות שנושאת את האגרטל הגנוב ופוגעת בעיניו – שואבת מהזריזות שלו אך גם גורמת לאגרטל להישמט מידיו.... אך פוולן מצליח להגיע ברגע האחרון ולעצור אותו מליפול.

הדמות השחורה שלא נפגעה יוצרת ענן שחור המתפשט ברחבי החדר וכל החבורה מתחילה לנסות לפגוע בהם ולבסוף שני הגנבים נמצאים, אחד נלכד תחת סנדל מגנטי (של דלייט) ואחר מוכה לעבר הקיר באגרופו הגדול של וייג.

בשלב זה שומרי המוזיאון מגיעים (באיחור קלאסי) וקוראים למשטרה, הדמות המושחרת בעלת המראה ההיספאני אומרת ''אתם עוד תשמעו משרשרת הדרקונים הנצחיים'' ומתפוגגת אף היא לצל שזורם לחריצי הרצפה. רק הנינג'ה חסר ההכרה נשאר במקומו.

פוולן מגלה שאותם ''נינג'ות'' הם למעשה אנשי יקוזה ובני החבורה מחליטים להתפזר לאותו לילה משום השעה המאוחרת והמשטרה שעוד מעט תגיע ולהיפגש למחרת בערב בכדי לחקור במסעדה שעליה בסטת דיברה.

אחד אחרי השני בני הקבוצה מתפזרים, ראשונה נעלמת בסטת בצללים, אחריה מצטרף לו וייג שאף הוא נעלם בחסותם, פוולן מלווה את אווה לביתה כג'לטלמן אמיתי ורק דלייט נשאר לחקור על כד החרס שניסו לגנוב ומגלה שיש עוד כמה כמוהו ברחבי המוזיאון אותם הוא אוסף לנקודה אחת וכמו גם ממלכד אותם אך לא מוציא אותם משטח המוזיאון.