אני תמיד אהבתי אנשים - להביט בהם, לצחוק ולהתפלא מכל מה שהם עושים. מאז שאני ילדה קטנה אני והחברות שלי הגשנו אוכל לנזקקים, ניקינו בתי מחסה והכנו אוכל
הבעיה הייתה שהמקום בו נולדתי לא היה רגיל, אני יודעת מה הם חיים של סבל וכאב, אני מבינה מה הוא פחד
וכיצד עצב יכול לאכול מבפנים אבל למזלי, כך אני אומרת לכל אילו שרואים אותי, תמיד אהבתי אותם, את כל האנשים ויכולתי לראות את היופי המיוחד שבהם וללמוד מכוח הרצון שלהם כשכוח הרצון שלי, כוח החיים שלי היה חזק, תמיד חזק.
אני יכולה לומר שפעם שרדתי את הכאב שבחיים בזכות מחשבה על אחרים, התרחקות מעצמי,
לעזור לכולם – לטפל בכולם – לסייעה לכולם, למזלי היה לי אח שטיפל בי אך כך גם חברים ואנשים שונים שהרי תמיד אהבתי אנשים ויכולתי לראות את הטוב שבהם למרות כל זאת, מסרבת להסית את מבטי והם חשו זאת, תמיד היו לי חברי אמת.
לא רבים ראו בי יותר מילדת רחוב ענייה הנדה ברחובות העיר הגדושים וזה לא היה לי אכפת אז, רציתי רק הגנה ויציבות כמו גם אם אפשר שלא יכאב אך עיני ראו דברים רבים אחרים. חזיתי ברוחות חסרות פנים עושקות גופי אדם, אנשים פועלים שהיו אמורים להיות גופות חסרות תנועה, דמויות הצווחות על הכוח-הכול-יכול שלהם – רעש, היה תמיד רעש שהפריע לי, לא נתן לי פשוט להעלם בשקט.
הרבה השתנה מאז אותו אירוע בשם ''הריוט'', ראשית כל, אחי, זה שנה שלמה התודעה שלנו הייתה קשורה תמיד, מגנים וצופים אחר על השני אך אינני שומעת אותו, כלל לא – האח שהיה בצורה מוחלטת לצידי איננו, בשום צורה אך מצד שני דברים נוספים השתנו, פתאום הרצון לטפל בכל אדם וחולה שמסביבי השתנה, הצורך להעלם בשקט ולהיטמא בצללים כשהעולם כולו רועש שכח- תאווה עצומה לטעום את חיים פועמת בי ואמונה מוזרה שעדין אינני מבינה שהכול כעת ולעד ''יהיה בסדר''.
אכן כוח אדיר נע בתוכי כעת, אינני מבינה אותו או שולטת בו אך הוא מניע דברים סביבי, גורם לאנשים לשמוע בזמן ובמקום הנכון את דברי, לנהוג על פי מעשי ולגופי לזהור כאילו בגדי הדהויים עשויים פתאום מיהלומים וכטיפה.
יש אנשים שונים שאני מכירה ועדין בקשר אתם מלפני האסון, איתם אני ממשיכה לשמור על קשר, על שיחה וצחוק, אחד מהם הוא דקאן דלייט הטוען שהוא איננו עוד אלא דבר אחר, ''מוזר ומסתורי'' אך אני רואה בו פשוט צחוק, סקרנות ואהבת אחר הקיימת אצל אנשים רבים.
האם אני השתנתי?, אינני יודעת, אני חושבת שיותר מאי פעם,
זה התחיל מזה שהלכתי ברחוב והרגשתי איזה רעד מוזר בתוכי. איזהשהוא מתח, כמו ויברציה הולכת ומתגברת שמעידה על רעידת אדמה קרובה. פתאום מולי הופיעה בחורה וחשבתי שהיא הולכת לשלוף סכין או משהו ולרטש לי את הצורה. ידעתי שברגע האמת אני אזכר למה כל זה קורה ומה אני אמור לעשות אבל כלום לא קרה בינתיים, חוץ מזה שממש התמלאתי בציפייה. ברגע שהיא הגיעה אלי כבר הבנתי מה קורה. משהו זינק כלפיה מאחורי, ואני הבנתי שאנחנו לא צריכים להיות שם, בטח לא ככה, בצורה ה...לעיסה שלנו. הגוף שלי התחיל להרגיש מאוד רפוי, וכשנגעתי בה הרגשתי גם את השרירים שלה מתרככים. הבנתי שאם אני אמשיך את מה שזה לא יהיה נוכל ממש להפוך למשהו רך. ואז זה פגע בנו והתיז אותנו לכל עבר. לפני שזלגנו אל תוך פתח הניקוז הצצתי וראיתי משהו כמו נחש גדול ומשוריין עם שלוחות יוצאות ממנו לכל עבר... וואט דה פאק?
כשחזרנו לעצמנו, בביוב, היא סיפרה לי שכל מיני דברים ביזארים רודפים אותה בשבועות האחרונים. כשיצאנו, פגשתי מישהו בשם רוברט שנראה לי מוכר, בטח מאיזה באר. בכל מקרה, הדבר המוזר הזה לא ויתר בקלות והייתי צריך לעלות על הגגות בשביל להוציא אותה משם. כשירדנו, ראינו את רוברט יחד עם פולן עומדים מעל גופה של אישה פצועה ואיזה חתול גדול מלקק אותה. לפני שהבנתי מה קורה החתולה הפכה לאישה זקנה... בסדר, כבר ראיתי קונצים כאלה בעבר.
הרחובות היו לא בטוחים, אז לקחתי את כולם למוזיאון. מסתבר שהאישה, ששמה אווה יאנג, זיהתה את התוקף שלה, אבל טענה שהוא אמור להיות מאושפז בביה"ח לחולי-נפש. הזקנה, בסטת (שטוענת שהיא קשורה לאלה המצרית), הסבירה שהתקיפה וכל מה שקרה סביבה קשורים איכשהוא לפרסים, שכבר עשו לי בעיות מאז שהגעתי לכאן, ולאיזה 'ריח' שנודף מכל מי שהיה שם (ועוד אנשים ברחבי העיר). היא הפנתה אותנו למסעדה בצפון העיר. כולנו כבר סגרנו שנבדוק אותה מחר בערב.
כאילו זה לא היה מספיק, שלוש נינג'ות של היאקוזה ניסו לגנוב כד מהמוזיאון אתמול. רוברט שמע אותם (אבל איך? היינו בצד השני של המוזיאון), והצלחנו לסכל את הגניבה, למרות ששניים ברחו. אחר-כך ישבתי כל הלילה עם הספרים ומאגרי המידע והבנתי פחות או יותר מה היאקוזה רוצים. הכד מעוטר בסמלים של חכם סיני עתיק שכלא בפנים איזה סוג של אנרגיה שלילית (שד?). מסתבר שיש כמה כדים כאלה, חלקם במוזיאון וחלקם לא בעיר בכלל. פולן אמר שהוא ישים עליהם עין אבל החלטתי ללכת בחזרה ללופט ההרוס ולנסות למצוא שם מדבקות איתור של פראן ולהדביק להם בתחתית.
כשהגעתי, היה שם מישהו שנראה כמוני. זה היה ממש מוזר. הוא דיבר על הייאוש שלו מכך שהכל אשלייה, מכך ששום דבר לא אמיתי ואי אפשר לדעת כלום. שאלתי אותו למה זה כל-כך מפריע לו, למה הוא לא פשוט חי את האשלייה. הוא הסתכל עליי באופן שלא יכולתי לפרש ואז הוא קם, ואמר "אני מבין שיכולתי להיות כמוך" ולאט לאט התחלתי לחשוב שהוא ממש לא דומה לי ושזה בכלל מישהו אחר, למרות שהוא עדיין היה נראה כמוני. בסוף מצאתי את המדבקות, והלכתי. לא יודע אם זו הייתה איזו תופעה של העיר או משהו שבא ממני אבל כשעזבתי הרגשתי טוב יותר.
אני הייתי הוא, כשחייתי בעיר ההיא, אבל אז הם קברו אותי. ונרדמתי למשך זמן ארוך מאוד, או לפחות ככה זה נראה, לפני שהתעוררתי שוב ונזכרתי במי אני.
אני הלא-נודע.
העיר החדשה הזאת שאליה התעוררתי היא לא אותה אחת. הרבה פעמים היא נראית אותו דבר ולפעמים אפילו נמצאים בה אותם אנשים, אבל זאת לא אותה עיר. הם רוצים שאני אחשוב שזאת אותה עיר, או שאולי הם יודעים שאני יודע והם בסדר עם זה, אבל זה לא משנה. זה לא משנה כי אני אוהב את העיר הזאת.
זאת תחושה מוזרה להתעורר. אני עדיין אותו בנאדם. עדיין יש לי שיער חום-אדמוני, קצת כרס, ואהבה לגינס. דווקא חשבתי שזה ייעלם אבל האמת היא שהדברים הקטנים נשארים איתך. אני עדיין אוהב לחקור תעלומות, אז אספתי כמה מהעתיקות שהיו בלופט הישן שלי והבאתי אותן למוזיאון. עכשיו אני עובד שם, מנסה להפיג חלק מהערפל מסביב לחפצים. לא שהוא מפריע לי.
הרבה דברים קורים בעיר הזאת. פשעים של רגע, פשעים מתוכננים בקפידה, ובגדול ערימה של תעלומות ומסתורין. אני אוהב מסתורין. אני יודע שיש משהו בי שמושך את התעלומות אלי. אני יודע שאני תעלומה בעצמי, תעלומה שאין לה פתרון, משהו שאי אפשר לדעת.
יש שני סוגי אנשים בעולם: אנשים שאני פוגש, ואנשים שאני שומע עליהם. מתוך אלו שאני פוגש, חלק רוצים לחקור את התעלומה שלי וחלק לפתור אותה. את הסוג הראשון אני מחבב. עם הסוג השני אני נוטה להתכסח. אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.
מתוך כל מי שהכרתי בעיר מגורי הקודמת, היחידה שהם 'העתיקו' לכאן זאת מיי, ובגלל זה היא מרתקת אותי. אני תוהה למה הם בחרו להשאיר דווקא אותה מכולם; בתקופת החיים הקודמת שלנו לא זכיתי להכיר אותה כל-כך.
הבנאדם השני שאני אוהב זה מתיאס, האוצר של המוזיאון. לפעמים אנחנו נשארים עד מאוחד בעבודה ומדברים על כל מיני תעלומות ואז אנחנו הולכים לשתות בירה ביחד.
יש את פולן. הוא תעלומה רצינית; פגשתי אותו באחד מסיורי הלילה שלי על הגגות ועזרתי לו להיפטר מכמה בריונים. אני עדיין עושה את זה מדי פעם, במיוחד מתוך סקרנות לראות למה אני מסוגל. משום מה אני עדיין סוחב את האקדחים האלה שהשארתי בעיר מן העבר. מצחיק איך הדברים הקטנים נשארים איתך.
זאת היא שעת ערב מוקדמת כאשר אווה מירסקי סיימה לעבוד בבית החולים למשוגעים בו היא עובדת. רמת החרדה גברה בשני הימים האחרונים בעקבות רציחתן הברוטלית של שני עובדות שונות והמטופלים השונים נכלאו בחדריהם לאורך הלילה הקר.
יש מטופל אחד שהיה זה כמה חודשים במצב קטטוני מאז אותו יום אסון נורא שפקד את העיר אך הוא התעורר לפני כמה ערבים ומאז הוא משותת ובוהה בעובדים השונים בעיניים חדות. מעבר לזאת, אווה קיבלה מוקדם יותר באותו יום ידיעה על מקום בו ביתה שאותה היא מחפשת עבדה בעבר כמורה.
הלילה כבד והחושך המתפשט רק גורמים לכך שאווה מירסקי יוצאת מהמקום ביתר חיפזון בדרכה לביתה.
בהיכל התפילה הגדול בכנסייה עתיקה ישנו פסל של מלאך העומד לצד הכיסאות הדוממים הריקים. מעטים יודעים שאותו פסל יכול לשמוע לאורך היום את תפילות האנשים ואת הקריאות תחינה שלהם לאל הרחום.
תפילות רבות פקדו את אוזני המלאך המאובן כיום, רובן על מלחמת הכנופיות שפוקדות את הרחובות אך תפילה בודדה ויחידה נשמעה חדה יותר מאחרות, של אישה שנרדפת ומחפשת מקלט.
מעטים יודעים שהפסל אינו פסל בכל שעות היממה וכשאור החמה האחרון ירד, החלו זזות כנפי האבן ולאחר כמה שניות, פניו לא היו עוד מחמר אלא מבשר ודם. לאותו מלאך יש שם פוולן Fallen)) והוא צעד לעבר הלילה המתפשט בחיפוש אחר אותה נערה חרדה.
וייג (Vague) גם הוא צעד ברחובות העיר, מקשיב לרעשים שנעשים בצללים שלה, חש את העולם משתנה בקבלתו את הלילה. הוא מבחין באנשים שונים הצועדים ברחובות לעיתים בחליפות כהות אשר אותם הוא זוכר מזמנים רעים אך הוא צד אחר קולות ורחשים שידריכו אותו בעיר.
בעודה צועדת, אווה מירסקי מספר חתולים החלו צועדים סביבה, מייללים ללא סיבה מובנת לה. היא חשה שצללית אדם עוקבת אחריה, קולות הלוחשים דברי ייאוש נשמעים בראשה וכאשר היא מתקרבת לדמות היא מגלה שהוא נראה בדיוק כמו המטופל שהתעורר מהמצב הקטטוני בבית החולים ואשר אמור להיות תחת סורג ובריח בזמן זה.
הדמות רצה לעברה ודוקרת אותה בגבה אך אז היא מצליחה לגעת בו ולשאוב ממנו חלק מאנרגיית החיים שלו אבל למעשה גם מאחוריה ומהצד שלה רצים שני דמויות נוספות הדומות כשתי טיפות מים לאותו גבר שבבית המשוגעים.
דקלן דלייט גם הוא ברחובות העיר הכהה כבר, בדקות האחרונות הוא מרגיש כיצד העולם סביבו רוטטת, מריטת עצבים אחרי מריטת עצבים עד שהוא רואה אישה זרה אשר מתקרבת אליו במהירות גדולה אך כשהוא ניגש אליה היא מתכופפת לידו ויצור ענק נוגס במקום בו היא בדיוק הייתה – המקום בו דלייט בדיוק עמד. דלייט משנה צורה לנוזל, בורח ברחבי הביוב אך משם חזרה לרחוב עד שאותה ישות מתפוגגת לריק.
אותה אישה הנקראת רוז מספרת שהיא נרדפת בידי כוחות רבים ושונים בימים האחרונים כאשר היא נמלטת מהם במזל שאותו היא לא מבינה. היא מורה צעירה בפנימייה אשר פועלת בעיר ומודה לדלייט על חברתו.
וייג אשר שומע את הקרב של דלייט והיצור חש למקום אך איננו מוצה דבר (לאחר שברחו לביוב) אך שומע את הרעשים ממתחת אך אז הוא גם שומע מרחוק צלילי צעקה וקרב שונים.
פוולן, נע אחרי קולות ושקרים שהוא שומע בראשו הקוראים ''התקרבי... התקרבי אלי'' ועוקב אחריהם. פוולן מגיע בדיוק בזמן בכדי למנוע מאחד מהכפילים של התוקף של אווה מירסקי להגיע אליה מאחור על ידי הזזת פח גדול בכוח לא נראה כך שיעמוד בדרכו ורץ לעבר האירוע.
מיד לאחר מכך וייג מגיע למקום וצופה בסיטואציית הקרב : אדם אחד (ממנו אווה מירסקי שאבה אנרגיית חיים) מתפתל מולה בצד הרחוק של הרחוב, לימינה יש גבר אחר הקופץ עליה עם סכין בידו ומאחוריה (בחלק של הרחוב הקרוב יותר אליו) יש גבר אחר שדרכו נחסמה חלקית על ידי פח גדול (גם הוא עם סכין שלופה) . לבסוף גבר שונה אשר רץ לעבר הסיטואציה מהכוון ממנו גם וייג הגיע.
וייג מחליט לעזור לאישה (לאחר תהייה ארוכה למדי) ושולח אשליה לעבר הכפיל התוקף את אווה מירסקי מימינה שרגליו בוערות באש אשר גורמת לו לפול חסר הכרה כאשר פוולן תוקף בקרב מגע את הכפיל החסום על ידי הפח ומפיל אותו לרצפה.
באותו רגע שני הכפילים שנפלו וגם הכפיל שנפגע על ידי אווה מירסקי מתחילים להתפוגג ולהתמוסס לכלום אך וייג ופוולן מגלים שאווה מירסקי נפגעה קשה והיא מדממת.
בינתיים, דליט ורוז מגיעים אף הם לסיטואציה וממרחק הם יכולים לראות נמר\חתול גדול הצועד אף הוא בסמטה לעבר שלושת הגיבורים האחרים. בעוד הנמרה מעוררת פחד וחשש אין הם פועלים כנגדה ואכן היא מתקרבת לעבר הגוף הפצוע של אווה מירסקי ומלקקת אותו, מרפאת ומחדשת אותו.
לאחר שאווה מתעוררת הנמר משנה צורה לאישה זקנה המכנה עצמה בסטת ואומרת שהחתולים הם משרתיה וילדיה. בסטת מספרת שהיא מוכרת מידע מיומנת ואומרת שראתה פוטנציאל רב באנשי החבורה ומציעה עצמה כאשת קשר שלהם. בסטת טוענת שבני החבורה ''מסריחים'' מריח המלווה אותם (אך גם אנשים אחרים ברחבי העיר) ושיש כאלו המחפשים אחריהם ללא ידיעתם ושאליהם להיזהר.
דלייט מציג את רוז (שהיא האישה שהתפללה בכנסייתו של פוולן ממקודם) ומציע שהם ינועו למוזאון בו הוא עובד ושם ימשיכו את שיחתם
במוזאון מציינת בסטת קבוצה של מאגים בשם ''אנשי השטיח'' אשר יודעים דברים שונים ועל מסעדה בהם כמה מהם אוכלים בדרך קבע ''אותה החיים לא אוהבים''.
לצד זאת נשמעים במוזיאון צלילים שונים של גרירה ופתיחה אשר אותם רק וייג שומע ובעודם מתגנבים למקור הרעש הם רואים דמויות אשר לובשות ביגוד צמוד וכהה הגונבות אגרטל.
דלייט יורה כדורי קצף שילכדו את הדמויות אך המנהיגה שלהם בורחת בקסם מוזר ההופך את גופה לצל. אחד מהדמויות שנשארו יורה כדור אנרגיה סגלגל עם נקודות שחורות לעבר דלייט אשר נפגע חלקית, וייג משנה את המסה שלו ואווה צועדת לתוך החדר לעבר הדמות שנושאת את האגרטל הגנוב ופוגעת בעיניו – שואבת מהזריזות שלו אך גם גורמת לאגרטל להישמט מידיו.... אך פוולן מצליח להגיע ברגע האחרון ולעצור אותו מליפול.
הדמות השחורה שלא נפגעה יוצרת ענן שחור המתפשט ברחבי החדר וכל החבורה מתחילה לנסות לפגוע בהם ולבסוף שני הגנבים נמצאים, אחד נלכד תחת סנדל מגנטי (של דלייט) ואחר מוכה לעבר הקיר באגרופו הגדול של וייג.
בשלב זה שומרי המוזיאון מגיעים (באיחור קלאסי) וקוראים למשטרה, הדמות המושחרת בעלת המראה ההיספאני אומרת ''אתם עוד תשמעו משרשרת הדרקונים הנצחיים'' ומתפוגגת אף היא לצל שזורם לחריצי הרצפה. רק הנינג'ה חסר ההכרה נשאר במקומו.
פוולן מגלה שאותם ''נינג'ות'' הם למעשה אנשי יקוזה ובני החבורה מחליטים להתפזר לאותו לילה משום השעה המאוחרת והמשטרה שעוד מעט תגיע ולהיפגש למחרת בערב בכדי לחקור במסעדה שעליה בסטת דיברה.
אחד אחרי השני בני הקבוצה מתפזרים, ראשונה נעלמת בסטת בצללים, אחריה מצטרף לו וייג שאף הוא נעלם בחסותם, פוולן מלווה את אווה לביתה כג'לטלמן אמיתי ורק דלייט נשאר לחקור על כד החרס שניסו לגנוב ומגלה שיש עוד כמה כמוהו ברחבי המוזיאון אותם הוא אוסף לנקודה אחת וכמו גם ממלכד אותם אך לא מוציא אותם משטח המוזיאון.
ישנם קבוצות פשע רבות ברחבי העיר אך המוכרת ביותר בניהן היא היקוזה אשר מבצעת פשעים נמוכים רבים כגון גניבה, פריצה, חטיפה והשחטה אך מעבר לכל ידועה בחוש הנקמנות שלה וביכולת שלה לפעול ללא עקבות בצורה מוחלטת וללא רחמים.
קבוצת פשע מסוג אחר פונה לרוב לאנשי צוורון לבן ובעלי ממון אשר לעיתים זוכים לקבל הזמנה לנשף של ה''יוגוס יוקורונוס'', המאפיה האיטלקית של העיר. אנשי פשע אילו רואים עצמם כבני מלוכה, אנשי לשון וסוד. אגודות שונות נקראו על שמם ואנשים רבים פעלו בשמם מבלי לעיתים להבין זאת. רשומים מראים שחלקם חיו זמן מופלג בבריאות מופלאה ושלממון שלהם אין גבול.
בהמשך לזאת, במהלך האסון, קמה קבוצה גזענית, דתית וקנאית אשר מורכבת מאנשים לבנים הקוראים לעצמם הטהורים. רבים רואים אותם כאנשים אלימים, קשים, פנאטיים ובעלי כוח אש רב.
בהמשך הקמפיין אוסיף עוד מידע על קבוצות אילו ועל אחרות שבינתיים אינן על פני השטח כלל.
העיר, המכונה כיום מטרופוליס, היא עיר גדולה, מסועפת ורבת סמטאות אפלות, חנויות עתיקות, אנשים ממגוון עצום ומשונה, מפלצות מתחת לרחובות וגופים שונים הפועלים בה.
בית העירייה הוא מקום נוקשה, בירוקראטי בו פקידיו הם כפולי מניעים, אינטרסנטים, דלי אמצעים ומנוכרת לעיתים. יש לציין כמו גם שהחינוך בימים אילו כושל ברובו, מורים טובים קשה למצוא משום הדרשנות הנוראה של המערכת וחוסר גיבוי הולם, ילדים רבים נדים ברחובות ללא מטרה והורים שונים פיתחו מערכות חינוך אלטרנטיביות לאילו שאין להם יכולת כלכלית להרשות את שכר הלימוד.
המשטרה שפועלת במקום מסוכן זה הפכה לאלימה, מהירה לפעולה, מקטבת בין רע או טוב מוחלט כשהמטרה הפכה לעיתים חשובה יותר מהאמצעים כמו כאשר יש צורך לעבור על כמה חוקים. אנשים שונים תוהים האם המשטרה היא למעשה בת ערובה בידי הפשע המאורגן או שהוא בן ארובה שלה ואולי הם פשוט בני אדם פשוטים ההופכים נואשים מיום ליום. בהמשך לזאת, בתיי המשפט בחלקם קטנים, אחרים גדולים ומפוארים אך רובם חלולים מתוכן, נשלטים על ידי בעלי הכוח ושופטיהם בחלקם חזיריים, אחרים נסחטים.
מועדונים שונים פזורים ברחבי העיר, אילו שנועדו לאריסטוקרטים, לגברים בלבד, בהם הכניסה לשחורים אסורה או שמה רק לאסייתים, מקומות בהם כנופיות נפגשות כאשר סיפורים משונים מסופרים על בעלי אותם מקומות כמו על זונת צמרת המכנה עצמה אפרודיטה ומשמשת כמארחת לבני המעמדות הגבוהים ביותר. לאחר הריוט נבנו מאחזים רבים לתתי התרבויות השונות שיש שיטענו, שפעם לא היו.
חנויות רבות פזורות בעיר אשר זה היודע לחפש גם יוכל למצוא, מקומות אחרים, כך אומרים ימצאו אותך אם רק תחפש אותם. חנויות של עתיקות ורכוש של אלו שנטשו את ביתם פרחו, שוקים שונים הפונים לקהילות החלשות והגדלות מיום ליום, ניתנים למציאה בקלות, זנות מכל סוג הפכה לעסק כואב אך הכרחי לעיתים משום האבטלה הגדולה, ההפרדה בין העשירים לעניים רק גדלה ואין אף אחד שיענה לזכויות הסוציאליות של תושבי העיר.
נראה שהתרבות הפופולארית הפכה רק למגוונת יותר, אף עם ענייה יותר, מאז אותו אסון, מוזיקה מתקופות שונות, פרסומים מעידנים שחלפו וטרנדים ישנים עלו מחדש לפני השטח.
תופעה מוזרה נוספת שקרתה בעיר היא בכך שלא רק שיש אנשים רבים ומגוונים יותר מפעם אלא שלעיתים, יש אומרים, שאם אדם ינוע מספיק זמן ברחוב, הוא ימצא אנשים שמתו או אבדו לו, רכב שנגנב או נהרס לו, בניין שהיה בטוח שקרס ופונה כשלעיתים אותם דברים ייעלמו בתוך מצמוץ כהזיה חולפת אך לעיתים ימשיכו לפעול כתמול שלשום.
מול זאת, יש אנשים רבים שנעדרים ברחובות מאקרופוליס, רבים כנראה מתו במהלך האסון, אחרים כנראה הצליחו לצאת ממנה לפני שהעולם השתגע.
אציין כאן שלוש מקומות לדוגמה בתוך העיר, האחד הוא הגן האפל, מקום שהיה שתוף אדם פעם, מלא צמחים רבים ופסלים שונים ומקומו גרם לו להפוך לנקודת תפר חשובה בין רחובות העיר כעשרות צועדים בו אך לאחר הריוט, דבר השתנה. תחושה מוזרה פוקדת את הצועדים בגן, רגש של חרדה או חשש, המקום הפך מקלט לאנשים מפוקפקים הצועדים בשולי העצים ורוו הסיפורים על מקרי שוד וניסיונות תקיפה מסוגים שונים. האפלה שרק מתגברת בלילות, העיבה על הצועדים בו ביום ובעוד שבעבר היה המקום מלא חיים, קיום הוא אזוב בהרבה.
איזור נוסף הינו כיכר השעון, המקום הזה לא נראה מוזר או מיוחד, הוא קיים במרכז העיר, עמוק היכן שהחיים הכי טהורים של העיר זורמים ללא הפסק אבל באופן שונה ומוחלט מהסביבה שלו , יש אומרים שהנקודה הזאת עצרה בזמן. באותה פינת רחוב יש את אותה חנות כבר 70 שנה, לידה יש את אותו זמר רחוב ורצפת הרחוב היא אבני מדרחוב. סיפורים אחרים טוענים שיש חיבור מדהים בכוחו בין השלוש, שלושתם מכירים את העיר, יודעים את מקומם ומתנגנים לפי חלילה – אבל עצורים בזמן.
מקום צבעוני אחר הוא ''בית הכובסת'' שהוא שם דבר לשמועות הנעות בעיר, נאמר על מלני שהיא יודעת כל כביסה מלוכלכת האפשרית, היא יודעת וזוכרת כל פרט מידע של כל אדם ויודעת לספר מעצה את הסיפור של כל בגד ובגד, היא טונה לומר פעמים רבות שהבגד עושה את האדם ולא ההפך, בו היא מתעניינת. אנשים רבים מכבדים אותה ומדברים איתה אך היא אישה גאה ונוקשה לעיתים ולא תפתח את פיה לאילו שאותם היא לא מכבדת.
נקודה שלישית מכונה בצורה לא רשמית, כיכר הנערה והיא מקום עצוב (מנקודת מבט מסוימת), בכל זמן אף שלרוב בלילות ניתן לראות במקום הזה נקודות איסוף , הורדה ועליה של זונות מכל הגילאים ומכל המינים. ממקום זה הן נעות להוסטלים, פארקים ומסיבות, לעיתים הן לא חוזרות לעולם אבל לרוב הן חוזרות שלמות ועם כסף מועט לסרסור שלהן. חלק מהן עצמאיות ומשתמשות בכיכר הגדולה כנקודת עבודה חשובה. יש הרבה מטח ומלחמה על כל שטח בו ניתן לחשוף בשר יפה והנערות עומדות בתורים ממש כדי להיכנס לתור.
קפיין זה נבנה בראשית דרכו תוך רצון לשחק בעולם של סופר גיבורים אפלים.
במהלך הפגישה הראשונה שביצענו, דיברנו על העולם, על מה רוצה כל אדם ואדם וכיצד הקבוצה תתחבר לה בצורה ראשונית. מעבר לזאת פרסנו כלפי משחק אשר השתמשנו בהם ליצירת מקומות כמו גם אנשים ודמויות אך גם לבניית הקשרים בין הקבוצות השונות.
משחק זה הוא סוג של המשך רעיוני לקמפיין קדום אשר הסתיים בתופעה קוסמית רבת היקף אשר תוצאותיה היו תחת סימן שאלה ואף שהעיר הייתה ''קיימת'', כמעט כל דבר בה נוצר מחדש.
כשחשבתי על העיר ניסיתי למצוא תעלומה אשר תשרת את רצון השחקנים בחקירה וגילוי ואכן שינויים שונים ומוזרים פקדו את העיר מאז אותו אירוע מכונן שסיים את הקמפיין הקודם. כמו במשחק הקודם החלטתי שהעיר (במצב הטבעי שלה לפחות) התקיימה על גבי העולםשלנו וההיסטוריה היא כמו גם מקבילה בתהליכים השונים שלה.
לא ידוע מתי התחילו להופיע אנשים בעלי יכולות מזרות ממקורות שונים והם משתלבים לאורך כל ההיסטוריה האנושית. לבסוף, רמת הטכנולוגיה הקיימת במשחק היא מתקדמת במעט מזאת שבעולמנו המודרני.
הקדמה סיפורית :
בעבר הייתה עיר זאת קרויה ויבורה ביי, עיר מודרנית וגדולה שנבנתה על החוף המערבי דרומי של ארצות הברית והייתה ככל הערים הגדולות והעמוסות. באותם ימים אירעו מאורעות שונים וקבוצות רבות בחשו בה ואם תשאלו את תושביה הם יוכלו להצביע לכם עם כמה מהם : כתות שונות הרוצות להביא רוחות מעולמות אחרים למרחב שלנו, משפחות אצולה הרבות על כס הכוח, דמויות אלימות שהחריבו רחובות שלמים, כוח מסתורי חובק כל המגן על הרחובות ועוד דברים רבים.
לפני כשנה אירע אירוע מחריד שזעזע את כל היסודות של העיר, יש הקוראים לו האסון, אחרים יקראו לו הריוט .
באותה תקופה בניינים נפלו, רחובות בערו, אנשים השתגעו, פירמידות נבנו והשמיים נצבעו ביותר מחמש צבעים אך זאת הייתה רק ההתחלה.
כיום העיר הינה שונה, שונה מאוד, היא מבודדת מהעולם, לא באמת ניתן לצאת ממנה ונראה שה ''עיר'' נמשכת ונמשכת לאינסוף ולעיתים אדם מגיע לנקודת ההתחלה שלו לאחר שנסע זמן רב. הרחובות מלאים פשע, הכלכלה קרסה והממשלה בבעיות גדולות אך יש קול מוזר הדובר בראשם של האנשים, קול האומר ''שהכול בסדר'', ''העולם לא באמת השתנה כול כך'', קול ששומר על סוג של סטאטוס קוו.
-s.jpg)
