זה התחיל מזה שהלכתי ברחוב והרגשתי איזה רעד מוזר בתוכי. איזהשהוא מתח, כמו ויברציה הולכת ומתגברת שמעידה על רעידת אדמה קרובה. פתאום מולי הופיעה בחורה וחשבתי שהיא הולכת לשלוף סכין או משהו ולרטש לי את הצורה. ידעתי שברגע האמת אני אזכר למה כל זה קורה ומה אני אמור לעשות אבל כלום לא קרה בינתיים, חוץ מזה שממש התמלאתי בציפייה. ברגע שהיא הגיעה אלי כבר הבנתי מה קורה. משהו זינק כלפיה מאחורי, ואני הבנתי שאנחנו לא צריכים להיות שם, בטח לא ככה, בצורה ה...לעיסה שלנו. הגוף שלי התחיל להרגיש מאוד רפוי, וכשנגעתי בה הרגשתי גם את השרירים שלה מתרככים. הבנתי שאם אני אמשיך את מה שזה לא יהיה נוכל ממש להפוך למשהו רך. ואז זה פגע בנו והתיז אותנו לכל עבר. לפני שזלגנו אל תוך פתח הניקוז הצצתי וראיתי משהו כמו נחש גדול ומשוריין עם שלוחות יוצאות ממנו לכל עבר... וואט דה פאק?
כשחזרנו לעצמנו, בביוב, היא סיפרה לי שכל מיני דברים ביזארים רודפים אותה בשבועות האחרונים. כשיצאנו, פגשתי מישהו בשם רוברט שנראה לי מוכר, בטח מאיזה באר. בכל מקרה, הדבר המוזר הזה לא ויתר בקלות והייתי צריך לעלות על הגגות בשביל להוציא אותה משם. כשירדנו, ראינו את רוברט יחד עם פולן עומדים מעל גופה של אישה פצועה ואיזה חתול גדול מלקק אותה. לפני שהבנתי מה קורה החתולה הפכה לאישה זקנה... בסדר, כבר ראיתי קונצים כאלה בעבר.
הרחובות היו לא בטוחים, אז לקחתי את כולם למוזיאון. מסתבר שהאישה, ששמה אווה יאנג, זיהתה את התוקף שלה, אבל טענה שהוא אמור להיות מאושפז בביה"ח לחולי-נפש. הזקנה, בסטת (שטוענת שהיא קשורה לאלה המצרית), הסבירה שהתקיפה וכל מה שקרה סביבה קשורים איכשהוא לפרסים, שכבר עשו לי בעיות מאז שהגעתי לכאן, ולאיזה 'ריח' שנודף מכל מי שהיה שם (ועוד אנשים ברחבי העיר). היא הפנתה אותנו למסעדה בצפון העיר. כולנו כבר סגרנו שנבדוק אותה מחר בערב.
כאילו זה לא היה מספיק, שלוש נינג'ות של היאקוזה ניסו לגנוב כד מהמוזיאון אתמול. רוברט שמע אותם (אבל איך? היינו בצד השני של המוזיאון), והצלחנו לסכל את הגניבה, למרות ששניים ברחו. אחר-כך ישבתי כל הלילה עם הספרים ומאגרי המידע והבנתי פחות או יותר מה היאקוזה רוצים. הכד מעוטר בסמלים של חכם סיני עתיק שכלא בפנים איזה סוג של אנרגיה שלילית (שד?). מסתבר שיש כמה כדים כאלה, חלקם במוזיאון וחלקם לא בעיר בכלל. פולן אמר שהוא ישים עליהם עין אבל החלטתי ללכת בחזרה ללופט ההרוס ולנסות למצוא שם מדבקות איתור של פראן ולהדביק להם בתחתית.
כשהגעתי, היה שם מישהו שנראה כמוני. זה היה ממש מוזר. הוא דיבר על הייאוש שלו מכך שהכל אשלייה, מכך ששום דבר לא אמיתי ואי אפשר לדעת כלום. שאלתי אותו למה זה כל-כך מפריע לו, למה הוא לא פשוט חי את האשלייה. הוא הסתכל עליי באופן שלא יכולתי לפרש ואז הוא קם, ואמר "אני מבין שיכולתי להיות כמוך" ולאט לאט התחלתי לחשוב שהוא ממש לא דומה לי ושזה בכלל מישהו אחר, למרות שהוא עדיין היה נראה כמוני. בסוף מצאתי את המדבקות, והלכתי. לא יודע אם זו הייתה איזו תופעה של העיר או משהו שבא ממני אבל כשעזבתי הרגשתי טוב יותר.
בהחלט לילה לא שגרתי. לקח לי שעות לקרצף ממני את הריר של בסטת. את הבגדים זרקתי לפח. איייייכס!
השבמחק