סשן 4

הרפתקה זאת החלה במקום בו הסתיימה לפני שלוש שבועות בזמן אמת,

היה זה לילה של ירח מלא והדמויות צעדו בחליפות הערב שלהם (ברגל ! )

לבית האחווה אך בדרך פגשו קבוצה גדולה של בני אדם המקפים ילד כבן אחד עשרה מלוכלך, מפוחד וחשדן אשר מתקיפיו חוששים לפגוע בו אך לא רוצים לאפשר לו לנוע חופשי משום ''שהוא מפלצת''.

החבורה מפזרת את ההתקהלות ומסייעת לילד (בשיתוף ראשון עם מאיי) להשתחרר והוא מובל לבית מחסה כשהם מבחינים במרחק באדם ממושקף עם כלב אשר צופה על הכול מהצד.

לאחר זאת, וייג לא מגיע לבית האחווה כמו גם לא עונה לטלפון והחבורה פונה להיכנס לבד.

המקום מתגלה כערב קוקטיילים ופוליטיקה קליל וחיכני קלפי חוץ כשפוולן מרגיש בחילה וכאבי ראש ודלייט נאלץ לדבר ולחייך לאנשים אותם הוא לא מכיר כלל.

אווה ומאיי מתחילות לחפש ברחבי המקום אחר מקומות סודיים ועוברות שומר ומתבצרות בחדר צדדי בעוד דלייט מנהל שיחה עם המארח שלהם אשר מציע שיחפש עבורו אחר כתר אשר מגן ושומר על המחזיק אותו. המארח אומר שבעיר ישנן קבוצות עוינות אליה אשר הגיעו ממקום ''אחר, לא מכאן'' ושאנשי החד קרו רוצים לשמר את כל היפה שבעיר מהאחרים.

במקביל לזאת פוולן שומע בראשו לחשושים ותחינות למות מראשם של אנשים הנראים חיים ובריאים ודלייט כמו גם אווה צופים באנשי יאקוזה הנעים לתוך פתחי האוורור כמחפשים משהוא.

לבסוף, אווה, פולן ומאיי מגיעים לקומה השנייה, פולן סופג ראשית כל כיוויה של חשמל מניסיון לפתוח דלת ולאחר שמאיי מצביע על כך שיש אדם כלוא בחדר צדדי הם מצליחים להיכנס (דרך שליטה בשומר) ופוגשים את ''קרנית'' אשר טוענת שהיא כלואה במקום זמן רב מאוד, שהיא קשורה לקרן שנהב אשר נותנת לה כוח חיים ושהיא רוצה לעזוב את המקום –

פולן שובר את החלון ועף החוצה, אווה ומאיי קופצות לקרקע וממשיכות לקפוץ הרחק בעוד דלייט יורה וו לבניין קרוב ומדלג מהחצר בעוד רובוטים רבים מעופפים מגיעים מהשמיים ומתחילים ליירט את המבנה ואנשיו.

החבורה מחליטה להביא את קרנית לפארק האפל שם משתקנת קבוצת השמאנים, הם מקבלים בברכה את קרנית ומודים להם על שהביאו אותה כמו גם אומרים שינסו להחזיקה בחיים עד שישיבו את הקרן שלה אליה.

השמאנים מזמנים את ''המבורכת'' (אשר אותה אווה מזהה מרגישה שהיא מכירה אך לא מצליחה ממש לזכור מהיכן) אשר מודה להם, מייעצת לאנשי הזאב השונים . המבורכת אומרת שהרוח הגדולה נפגעה משום יהירותו של אדם (אשר עליו היא לא מפרטת) ומצביעה שאין מעבר לעיר מאקרופוליס אלא שהנעים מעבר לגבולותיה מגיעים למקומות וזמנים אחרים בהם קיים ''מה שהיה יכול להיות או מה יכול שיהיה''. הפגיעה ברוח הגדולה הובילה לפגיעה במרחב עצמו, לשברים אשר מפרקים את העולם מבפנים.

סשן 3

זה היה צוהרי יום רביעי, אווה עבדה בבית החולים וטיפלה באדם בעל כשלים רבים בגופו אך הלך רוח משונה אפשר לה לרפא אותו כליל ולא רק אותו אלא עוד שלוש אחרים.

בערך באותו זמן וייג נמצא בביתו ונתקל שוב בהעלמויות מטרידות שמתרחשות סביב בנו המאומץ כשאנשים נעלמים ללא זכר וללא הסבר כשבנו בתורו מכחיש קשר לכל זאת. וייג מדבר עם אווה ולאחר עם דלייט, ומתכנן פגישה קבוצתית עם כולם סביב ביתה של רוז בכדי לנוע למקום בו היא טוענת שסבתא שלה בצרה, מה שקצת מוזר משום שהסבתא אמורה להיות מתה כבר כמה עשרות שנים ומשום שהסבתא גרה כיביכול בבית שרוז גרה בו.

בדרכם למקום המפגש הקבוצתי פולן ואווה נוסעים באוטובוס ונתקלים בעומס תנועה שנגרם בעקבות ארבע זאבי ענק שנלחמים ברובוט יחיד של רשויות החוק, הרובוט עסק בנסיון לקשור זאב אחד חסר הכרה בעוד כל שאר הזאבים לחמו ברובוט בחישוק שיניים.

באותו זמן במקום אחר דלייט ו וייג יצאו לסוחר נשקים המכיר את וייג למען יטפל ברובוט שעקב אחרים כמה ימים קודם לכן (בדרכם למסבאה בא פגשו במכשפם) אך בדרך הם שמעו תגרה. כששניהם הגיעו למקום המאבק הם ראו אדם שוכב על הרצפה כשמעליו דמות אור לובשת צורה ומשכפלת את המראה של הקורבן חסר ההכרה.

בעוד שאווה נמנעה מלצאת מהאוטובוס ולהתעמת עם הזאבים או הרובוט שיצרו אי סדר וכאוס, פולן יצא לעזרת הרובוט והיכל מרחיק את הזאבים מהרובוט המותקף מכל עבר (שהרי הרובוט הוא שומר החוק במצב זה).

שוטר משוריין (חסר שם ברור לעת זאת) מגיע למקום בעקבות הרעש הרב ומנסה אף הוא להלחם בזאבים, יורה עליהם רשתות (ללא הצלחה רבה) ויורה בהם ברובה האנרגיה שלו.

כשהזאבים מתפזרים והשקט חוזר לרגע הרובוט מתחיל בקשירה הדוקה של הזאב חסר ההכרה כשמאחור מגיעה זאבה ותוקפת קפיצת הקרבה על הרובוט – נורת על ידו – אך גם הורסת אותו סופית ו… מתחילה לשנות צורה לדמות אדם. במקביל פולן צועד צעד אחורה וצופה על הכול כאשר המשוריין מדבר עם זאב גדול בצורתו האנושית אשר מושך את תשומת ליבו והם משליכים איומים אחד על השני. הסטנה נגמרת כשזאב גדול מגיע לזירת הקרב ומעורר את הזאב הקשור וחסר ההכרה כמו גם את הזאבה המעולפת שהשתרעה מעל הרובוט ההרוס.

כל הזאבים (לאחר ששנים התעוררו) פונים באיום לעבר פולן והמשוריין (אשר בורח) ונסוגים כשלא מתגרים בהם.

בזירה שונה דלייט מנסה לתחקר את הלובש צורות לתפס על חם אך הנ''ל מתנהג בצורה מוזרה ולא אנושית כמו גם הוא זימן שלוש כלבי צללים לתקוף את שניהם.

דליט משסע אחד, וייג שובר את הגולגולת של השניים האחרים ולסיום דליט קשר את אחד מהם אך לאחר חוסר הצלחה בתחקור שלו החליטו להשכיח את כל הסיטואציה מזיכרונו ולעקוב אחריו להיכן שילך .

במקום אחר, היכן שנשאר רק גוף הפח של הרובוט, דיברו בניהם - המשוריין, אווה ופולן אך לאר שהמשוריין לא הצליח לגלות להיכן פניהם מועדות (לביתה של רוז) הם החליטו לעקוב אחריהם.

גם וייג ופולן גילו לאחר זמן הליכה קשר שהמשוכפל צועד לעבר מסיבת האחווה שאליה כולם הוזמנו ומחליטים להיפגש עם שאר החבורה בביתה של רוז. וכך, כל הקבוצה מוצאת עצמה נוסעת מביתה של רוז לעבר ''הבית של סבתא שלה'' כשהם מונחים אחרי חוש כיוון מעורפל בעוד המשורייין עוקב אחריהם .

כולם מגיעים לאזור בעיר שנראה כאילו קיים בשנות הארבעים שבו ארצות הברית היא תחת השלטון הנאצי והיפני – הם צופים באנשים שונים ברחוב ובפחד וחשש הולכים למקום בו רוז חשה שסבתא נמצאת .הדמויות מגיעות לבית הדיפלומט (היכן שהסבתא אמורה להיות) וצופה חייל היוצא מהבניין אשר דומה מאוד לאביו הביולוגי של וייג (אך וייג לא מגיב אליו) אשר נעם לאחר מכן בסמטה צדדית.

החבורה מחלצת את הסבתא מידי הדיפלומט ששומר עליה אך הם אינם מסוגלים להחזירה לזמן הווה כאשר היא מתפוגגת מיד בהגיעם לגבול בין המקומות .

כשכל הקבוצה מגיעה לזמן הווה המשוריין מבחין באדם שהוא זוכר את פניו מהמקום ממנו בדיוק חזרו (''אמריקה הנאצית של שנות הארבעים'') , הוא טופס אותו ומתחיל לתחקר אותו אך הוא מתווכח איתו ובמהרה כל שאר החבורה גם הם מתאספים במקום ומתווכחים עם השוטר והאדם שדומה לחייל נאצי אשר טוען שהוא אכן עולה מגרמניה אך כמובן שלא נאצי.

במהלך הוויכוח הקולני אווה תוקפת את האיש ולאחר נעצרת על ידי חבריה לקבוצה והמשוריין שופך את ליבו מולם בבקשה של ''תסבירו לי אם תוכלו מה קורה כאן לעזאזל'' אך נתקל בתשובות מסויגות.

לאחר אותו ויכוח החבורה נזכרת במפגש בבית האחווה ובצורך לקנות חליפות ערב מכובדות, הם נפרדו ורכשו חליפות נאות כשברקע של הכול נשמעות מידי פעם יללות זאבים לשמי הלילה :

''אני הברוכה, בואו, בואו אלי כל ילדה של הרוח הגדולה, אני, הברוכה תחת הלבנה''.

כמה כתבות מכמה עיתונים

''כלבים תועים : המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתור חבורה של כלבים משוטטים אשר עלולים להיות חולים בכלבת, חבורת כלבים גדולה ועוינת זאת נצפתה במקומות שונים ברחבי העיר. ''

מודעה מינורית המופיעה בימים שונים בעיתונים שונים

'' החלילנית מהמלין? : החיפוש עדין ממשיך, כחמישים ילדים אוטיסטים מבית הספר ''תקווה'', נעדרים מאז היום אתמול, עשרות אנשי משטרה ומאות מתנדבים מנסים לפתור את התעלומה המזורה והמאוד מדאיגה הזאת שפקדה את העיר בשבוע שעבר.

על פי הידיעה הילדים הגיעו לבית הספר היסודי הקטן בבוקר יום שני ליום לימודים רגיל כאשר לא דווח על תקריות אלימות או חריגות לשום גורם ידוע אך בשעת אחר צהרים כאשר הורים החלו להגיע למקום בו בית הספר עומד לא נמצאה בו אף נפש חיה חוץ מאשר ילד בודד ויחיד אשר לוקה בדיבורו. ממה שנמסר לתקשורת, הילד שסובל מאוטיזם ופיגור קל היה נעול בחדר המנהל לאחר שהתפרע בכיתה. הילד טוען ש ''באזור ההפסקה של עשר החלה להישמע צליל חליל ברחבי מסדרונות בית הספר, ילדים נהרו אחרי הצליל שנע לכוון החצר הפנימית בבית הספר, אז ראיתי שהמחוללת היא אישה יפה. המחוללת חיללה עד שהגיע לאחת מפינות החצר שם היה שער זוהר של אור וחיללה עד שכל הילדים והמורים נכנסו ונעלמו בשער''. הילד טוען שהאישה הביטה בילד, שאף הוא רצה להגיע אליה, חייכה ונעלמה אף היא בתוך השער. ''

כתבה ראשית בעיתון ראשי ועל כמה עמודים ברחבי העיר

''הדברים ששוברים את השוק : רעידת אדמה מקומית אך חזקה ממקור לא ידוע הורגשה בשטח הקניון הזהוב בשעות אחר הצהרים של יום האתמול, מומחים שונים מנסים לאתר עדין את המקור של התופעה כאשר שעשר אנשים נהרגו, שניים נעדרים (גופותיהם לא נמצאו) וכמאה נפצעו בדרגות חומרה משתנות.... ''

כתבה ראשית בעיתון ממשלתי

''הסאגה אחרי כד המתכת השחור: נראה שקרב אדירים בעולם התחתון החל לשרוף את רחובותינו כאשר אנשי יקוזה הרגו שני נהגים של המאפיה בניסיון לחטוף חפץ עתיק האמור להכיל מים דלוחים ומשומרים מימי קדם. עדי ראיה טענו שבמקביל לקרב היריות שהתפתח במקום הופיעו דמויות מעופפות על מרבדים מעופפים אשר ירו כדורי אור גדולים. מכדורי האור יצאו צלליות אדם עשויות אור שהחלו לוחמות אף הן בשני הקבוצות הראשונות – האם אילו חייזרים או שמה כישוף פיות משונה? . עדי הראיה טוענים שסוף התקרית היה מוזר כהתחלתה, לפתע היה הבזק של אור אדום וכשהתפוגג האור לא היו במקום הדמויות על המרבדים המעופפים כמו גם אנשי היקוזה והמאפיה – מקורות יודעי דבר שולחים אצבע מאשימה לממשלה ולשליטה המוחית שלה''

כתבת שער בעיתון פרטי בשם ''העגלה הצהובה'' המוערך על ידי אנשי מאגיה שונים כמו גם חובב מד''ב משועממים

סשן 2

הרפתקה זאת התחילה בשעה מאוחרת של היום, כל אנשי החבורה מתכוננים למפגש המתוכנן והחקירה במסעדה המדוברת בה אמורים להיפגש ''הפרסיים'' אך כל אדם נמצא גם הוא בשגרת יומו.

אווה רואה חתול רחוב בחלון המטבח במקום עבודתה אשר מתחיל לדבר איתה ולהסביר לה שבסתת איתרה את התוקף שלה מהלילה הקודם ושהיא מוכנה לכוון אותה אליו. אווה, פוסעת אחרי החתול למחוץ למוסד ולתוך אוטובוס חולף לכיוון המיועד.

פוולן מקבל במהלך היום חדשות על בלגן הקורה בפארק שליד מתחם הכנסייה בה הוא מתגורר ועל כך שאנשים רבים נעים בתוכו ושאירע בו אף רצח על ידי גורם לא ברור.

דלייט נע לו באוטובוס לאחר שיחה עם רוז אותה הציל בלילה הקודם אך מותקף על ידי איש יאקוזה המופיע בחלל האוויר, מניח עליו רימון ומתפוגג באותה מהירות בחזרה מהמקום ממנו הגיע – גורם לכוח של דלייט לפעול ולהפוך אותו ללא פיזי כך שישקע דרך האוטובוס לרצפת הרחוב.

וייג שומע מביתו (המאומצת) שאחיה לא חזר מבית חברו כפי שהיה אמור ושלא ניתן להשיג את שניהם אך וייג לא מוצא אותו בבית חברו אלא בקניון לא רחוק משם.

גם אווה מגיעה לאותו קניון (בעקבות החתול) בחיפושיה אחר האדם שתקף אותה בליל אתמול וכך גם וייג כמו גם היא מגלים שהקניון עמוס באדם, כולם מקיפים דמות נשית הלבושה בוורוד כשבכל מקום יש צלילים משונים וצורתה ממכרת ממש, מפיצה נועם וחום ברואים אותה.

גם העורב של פולן יושב על ידה של הדמות, לא מסוגל לזוז כלל ויותר מכך, פולן מרגיש כיצד גופו (שבצורת פסל) נסדק בכאבים רבים מפנים. שני הגיבורים שבקניון מרגישים כיצד הגוף שלהם מתחיל לדמם, להישבר, להיחלש ולהתפורר מהקרבה לדמות אך הפרוק איננו מעורר כאב כמו גם בהלה אלא סוג של כמיהה מוזרה אך הכמיהה איננה חזקה דיה בשביל להשכיח לאנשי החבורה את הסיבה בשבילה הגיעו למקום.

וייג מוצא את בנו וחוטף אותו מאחיזתה של הדמות המהפנטת בעוד אווה מעלפת את הרוצח שתקף אותה בליל אמש ובדיוק בורחת כאשר סדקים מתחילים להופיע ברצפה והתקרה מתחילה להתפורר. הכשף נעלם באחת והיסטריה מתחילה ללכוד את כל האנשים הבורחים לכל עבר .

אווה אוספת את התוקף שלה בחזרה לבית המשוגעים והולכת לאסוף כמה דברים בביתה, פולן מחזיר לעצמו את ידידו העורב ווייג מלווה את בנו הפצוע לבית החולים להסתכלות ושם פוגש את דלייט (שאף הוא הגיע מהפיגע באוטובוס) ומשתף עימו חוויות.

החבורה כולה נפגשת לבסוף בפאתי הפארק בו התכוונו לדבר ממקודם, יש פעילות משטרתית באזור הפארק והכניסה אליו אסורה כאשר זאבים נצפים בין העצים הגדולים כמו גם אינדיאנים בלבוש עור מסורתי.

חבורה של ''הטהורים'' הנכנסת בסערה לשטח הפארק (ומתחילה להיטבח), מאלצת את החבורה לחקור את הקורה במקום בעצמם. הם מגלים שבפארק יש קבוצה של ''אנשי זאב'' אשר מגנים עליו משום היותו מקום קדוש. אותם אנשי זאב אומרים שהרוח הגדולה פצועה ושהם המרפאים שלה, שהם נעו לעולם הרוחות למקום זה (שהינו לפי מה שהם אומרים – חלום בהקיץ בעולם הרוחות) ומחפשים דרך להחזיר את כוחה של הרוח הגדולה. אנשי הזאב מצטיירים כמגוננים עזים על השטח הקדוש אשר הרגו אנשים אשר ניסו להרוס את הקדושה של המקום ולהכאיב לרוח הגדולה.

לבסוף, בני הקבוצה יוצאים לכוון אותה מסעדה אך בדרך מוצאים עצמם במעקב אחר רובוט מרחף אשר מזכיר לדלייט נשכחות (פראן, ''המהנדס'') - דלייט יורה ברובוט ולוקח אותו לבחינה מאוחרת יותר.

המסבאה אליה החבורה מגיעה היא מקום אפל וריק יחסית אשר בו מתרחשת באותו זמן עסקה בין המכשפים הפרסיים וקריי אשר ניסה לקבל משהוא בתמורה לאישה הנראית בדיוק כמו ביתה בת ה20 של אווה (אשר הייתה תחת שליטה מוחית או סם כול שהוא ולא הגיבה לסביבה).

גם במקרה זה קרב מתפתח כאשר וייג פשוט חוטף את הגוף של האישה ה ''מסוממת'' ורץ לכוון הכניסה, דמויות רפאים מתגשמות לפתע מסביב לכל אנשי החבורה ותוקפות אותם מכל עבר בעוד סכינים מעופפות הנעות מעצמן חותכות את הבשר שלהן.

דלייט שעמד עד רגע זה בצד המרוחק של המקום כך שלא ימשוך תשומת לב פותח ביריות,

פוולן מכה בגופו את הרפאים ומחזיר למכשפים מידה כנגד מידה בריסוק זכוכיות על מכשף אחד באותו זמן שאווה מביאה כאב לגופה של קוסמת אחרת.

לאחר שהחבורה מכים שניים מאנשי המכשפים ומצליחים לברוח מידי הרפאים הם מגיעים לאוויר הפתוח וצופים כיצד המכשפים עוזבים בקרני אור חיוורות את המסבאה ומשאירים מאחור את קריי אשר נראה חסר ישע בצורה מזעזת .

לאחר ''עידוד'' קל, קריי מוסר שהמכשפים מחפשים דברים כמו אילו (הבת של אווה) ו ''שהם כלל לא אנשים'' ו ''שזה סימן שהעולם מתפרק'' .

ושוב החבורה מתפזרת, אחד אחד, הם חוזרים למקום ממנו באו,

אווה הולכת לבייתה יחד עם הבת האבודה (והמאוד צעירה) שלה, וייג נוסע לבית החולים – הפעם גם בשבילו עצמו, פוולן חוזר לכנסייה שלו ודלייט נותן את קריי לידי המשטרה.

דמות ללא שחקן : מאיי

שמי הוא מאיי,

אני תמיד אהבתי אנשים - להביט בהם, לצחוק ולהתפלא מכל מה שהם עושים. מאז שאני ילדה קטנה אני והחברות שלי הגשנו אוכל לנזקקים, ניקינו בתי מחסה והכנו אוכל

הבעיה הייתה שהמקום בו נולדתי לא היה רגיל, אני יודעת מה הם חיים של סבל וכאב, אני מבינה מה הוא פחד

וכיצד עצב יכול לאכול מבפנים אבל למזלי, כך אני אומרת לכל אילו שרואים אותי, תמיד אהבתי אותם, את כל האנשים ויכולתי לראות את היופי המיוחד שבהם וללמוד מכוח הרצון שלהם כשכוח הרצון שלי, כוח החיים שלי היה חזק, תמיד חזק.

אני יכולה לומר שפעם שרדתי את הכאב שבחיים בזכות מחשבה על אחרים, התרחקות מעצמי,

לעזור לכולם – לטפל בכולם – לסייעה לכולם, למזלי היה לי אח שטיפל בי אך כך גם חברים ואנשים שונים שהרי תמיד אהבתי אנשים ויכולתי לראות את הטוב שבהם למרות כל זאת, מסרבת להסית את מבטי והם חשו זאת, תמיד היו לי חברי אמת.

לא רבים ראו בי יותר מילדת רחוב ענייה הנדה ברחובות העיר הגדושים וזה לא היה לי אכפת אז, רציתי רק הגנה ויציבות כמו גם אם אפשר שלא יכאב אך עיני ראו דברים רבים אחרים. חזיתי ברוחות חסרות פנים עושקות גופי אדם, אנשים פועלים שהיו אמורים להיות גופות חסרות תנועה, דמויות הצווחות על הכוח-הכול-יכול שלהם – רעש, היה תמיד רעש שהפריע לי, לא נתן לי פשוט להעלם בשקט.

הרבה השתנה מאז אותו אירוע בשם ''הריוט'', ראשית כל, אחי, זה שנה שלמה התודעה שלנו הייתה קשורה תמיד, מגנים וצופים אחר על השני אך אינני שומעת אותו, כלל לא – האח שהיה בצורה מוחלטת לצידי איננו, בשום צורה אך מצד שני דברים נוספים השתנו, פתאום הרצון לטפל בכל אדם וחולה שמסביבי השתנה, הצורך להעלם בשקט ולהיטמא בצללים כשהעולם כולו רועש שכח- תאווה עצומה לטעום את חיים פועמת בי ואמונה מוזרה שעדין אינני מבינה שהכול כעת ולעד ''יהיה בסדר''.

אכן כוח אדיר נע בתוכי כעת, אינני מבינה אותו או שולטת בו אך הוא מניע דברים סביבי, גורם לאנשים לשמוע בזמן ובמקום הנכון את דברי, לנהוג על פי מעשי ולגופי לזהור כאילו בגדי הדהויים עשויים פתאום מיהלומים וכטיפה.

יש אנשים שונים שאני מכירה ועדין בקשר אתם מלפני האסון, איתם אני ממשיכה לשמור על קשר, על שיחה וצחוק, אחד מהם הוא דקאן דלייט הטוען שהוא איננו עוד אלא דבר אחר, ''מוזר ומסתורי'' אך אני רואה בו פשוט צחוק, סקרנות ואהבת אחר הקיימת אצל אנשים רבים.

האם אני השתנתי?, אינני יודעת, אני חושבת שיותר מאי פעם,

אני מאיי.

פאקינג לילה מוזר

היה לי לילה ממש מוזר. זאת אומרת, אפילו ביחס אלי.

זה התחיל מזה שהלכתי ברחוב והרגשתי איזה רעד מוזר בתוכי. איזהשהוא מתח, כמו ויברציה הולכת ומתגברת שמעידה על רעידת אדמה קרובה. פתאום מולי הופיעה בחורה וחשבתי שהיא הולכת לשלוף סכין או משהו ולרטש לי את הצורה. ידעתי שברגע האמת אני אזכר למה כל זה קורה ומה אני אמור לעשות אבל כלום לא קרה בינתיים, חוץ מזה שממש התמלאתי בציפייה. ברגע שהיא הגיעה אלי כבר הבנתי מה קורה. משהו זינק כלפיה מאחורי, ואני הבנתי שאנחנו לא צריכים להיות שם, בטח לא ככה, בצורה ה...לעיסה שלנו. הגוף שלי התחיל להרגיש מאוד רפוי, וכשנגעתי בה הרגשתי גם את השרירים שלה מתרככים. הבנתי שאם אני אמשיך את מה שזה לא יהיה נוכל ממש להפוך למשהו רך. ואז זה פגע בנו והתיז אותנו לכל עבר. לפני שזלגנו אל תוך פתח הניקוז הצצתי וראיתי משהו כמו נחש גדול ומשוריין עם שלוחות יוצאות ממנו לכל עבר... וואט דה פאק?

כשחזרנו לעצמנו, בביוב, היא סיפרה לי שכל מיני דברים ביזארים רודפים אותה בשבועות האחרונים. כשיצאנו, פגשתי מישהו בשם רוברט שנראה לי מוכר, בטח מאיזה באר. בכל מקרה, הדבר המוזר הזה לא ויתר בקלות והייתי צריך לעלות על הגגות בשביל להוציא אותה משם. כשירדנו, ראינו את רוברט יחד עם פולן עומדים מעל גופה של אישה פצועה ואיזה חתול גדול מלקק אותה. לפני שהבנתי מה קורה החתולה הפכה לאישה זקנה... בסדר, כבר ראיתי קונצים כאלה בעבר.

הרחובות היו לא בטוחים, אז לקחתי את כולם למוזיאון. מסתבר שהאישה, ששמה אווה יאנג, זיהתה את התוקף שלה, אבל טענה שהוא אמור להיות מאושפז בביה"ח לחולי-נפש. הזקנה, בסטת (שטוענת שהיא קשורה לאלה המצרית), הסבירה שהתקיפה וכל מה שקרה סביבה קשורים איכשהוא לפרסים, שכבר עשו לי בעיות מאז שהגעתי לכאן, ולאיזה 'ריח' שנודף מכל מי שהיה שם (ועוד אנשים ברחבי העיר). היא הפנתה אותנו למסעדה בצפון העיר. כולנו כבר סגרנו שנבדוק אותה מחר בערב.

כאילו זה לא היה מספיק, שלוש נינג'ות של היאקוזה ניסו לגנוב כד מהמוזיאון אתמול. רוברט שמע אותם (אבל איך? היינו בצד השני של המוזיאון), והצלחנו לסכל את הגניבה, למרות ששניים ברחו. אחר-כך ישבתי כל הלילה עם הספרים ומאגרי המידע והבנתי פחות או יותר מה היאקוזה רוצים. הכד מעוטר בסמלים של חכם סיני עתיק שכלא בפנים איזה סוג של אנרגיה שלילית (שד?). מסתבר שיש כמה כדים כאלה, חלקם במוזיאון וחלקם לא בעיר בכלל. פולן אמר שהוא ישים עליהם עין אבל החלטתי ללכת בחזרה ללופט ההרוס ולנסות למצוא שם מדבקות איתור של פראן ולהדביק להם בתחתית.

כשהגעתי, היה שם מישהו שנראה כמוני. זה היה ממש מוזר. הוא דיבר על הייאוש שלו מכך שהכל אשלייה, מכך ששום דבר לא אמיתי ואי אפשר לדעת כלום. שאלתי אותו למה זה כל-כך מפריע לו, למה הוא לא פשוט חי את האשלייה. הוא הסתכל עליי באופן שלא יכולתי לפרש ואז הוא קם, ואמר "אני מבין שיכולתי להיות כמוך" ולאט לאט התחלתי לחשוב שהוא ממש לא דומה לי ושזה בכלל מישהו אחר, למרות שהוא עדיין היה נראה כמוני. בסוף מצאתי את המדבקות, והלכתי. לא יודע אם זו הייתה איזו תופעה של העיר או משהו שבא ממני אבל כשעזבתי הרגשתי טוב יותר.

the Unkown

אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.

אני הייתי הוא, כשחייתי בעיר ההיא, אבל אז הם קברו אותי. ונרדמתי למשך זמן ארוך מאוד, או לפחות ככה זה נראה, לפני שהתעוררתי שוב ונזכרתי במי אני.

אני הלא-נודע.

העיר החדשה הזאת שאליה התעוררתי היא לא אותה אחת. הרבה פעמים היא נראית אותו דבר ולפעמים אפילו נמצאים בה אותם אנשים, אבל זאת לא אותה עיר. הם רוצים שאני אחשוב שזאת אותה עיר, או שאולי הם יודעים שאני יודע והם בסדר עם זה, אבל זה לא משנה. זה לא משנה כי אני אוהב את העיר הזאת.

זאת תחושה מוזרה להתעורר. אני עדיין אותו בנאדם. עדיין יש לי שיער חום-אדמוני, קצת כרס, ואהבה לגינס. דווקא חשבתי שזה ייעלם אבל האמת היא שהדברים הקטנים נשארים איתך. אני עדיין אוהב לחקור תעלומות, אז אספתי כמה מהעתיקות שהיו בלופט הישן שלי והבאתי אותן למוזיאון. עכשיו אני עובד שם, מנסה להפיג חלק מהערפל מסביב לחפצים. לא שהוא מפריע לי.

הרבה דברים קורים בעיר הזאת. פשעים של רגע, פשעים מתוכננים בקפידה, ובגדול ערימה של תעלומות ומסתורין. אני אוהב מסתורין. אני יודע שיש משהו בי שמושך את התעלומות אלי. אני יודע שאני תעלומה בעצמי, תעלומה שאין לה פתרון, משהו שאי אפשר לדעת.

יש שני סוגי אנשים בעולם: אנשים שאני פוגש, ואנשים שאני שומע עליהם. מתוך אלו שאני פוגש, חלק רוצים לחקור את התעלומה שלי וחלק לפתור אותה. את הסוג הראשון אני מחבב. עם הסוג השני אני נוטה להתכסח.
אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.

מתוך כל מי שהכרתי בעיר מגורי הקודמת, היחידה שהם 'העתיקו' לכאן זאת מיי, ובגלל זה היא מרתקת אותי. אני תוהה למה הם בחרו להשאיר דווקא אותה מכולם; בתקופת החיים הקודמת שלנו לא זכיתי להכיר אותה כל-כך.

הבנאדם השני שאני אוהב זה מתיאס, האוצר של המוזיאון. לפעמים אנחנו נשארים עד מאוחד בעבודה ומדברים על כל מיני תעלומות ואז אנחנו הולכים לשתות בירה ביחד.

יש את פולן. הוא תעלומה רצינית; פגשתי אותו באחד מסיורי הלילה שלי על הגגות ועזרתי לו להיפטר מכמה בריונים. אני עדיין עושה את זה מדי פעם, במיוחד מתוך סקרנות לראות למה אני מסוגל. משום מה אני עדיין סוחב את האקדחים האלה שהשארתי בעיר מן העבר. מצחיק איך הדברים הקטנים נשארים איתך.