אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.
אני הייתי הוא, כשחייתי בעיר ההיא, אבל אז הם קברו אותי. ונרדמתי למשך זמן ארוך מאוד, או לפחות ככה זה נראה, לפני שהתעוררתי שוב ונזכרתי במי אני.
אני הלא-נודע.
העיר החדשה הזאת שאליה התעוררתי היא לא אותה אחת. הרבה פעמים היא נראית אותו דבר ולפעמים אפילו נמצאים בה אותם אנשים, אבל זאת לא אותה עיר. הם רוצים שאני אחשוב שזאת אותה עיר, או שאולי הם יודעים שאני יודע והם בסדר עם זה, אבל זה לא משנה. זה לא משנה כי אני אוהב את העיר הזאת.
זאת תחושה מוזרה להתעורר. אני עדיין אותו בנאדם. עדיין יש לי שיער חום-אדמוני, קצת כרס, ואהבה לגינס. דווקא חשבתי שזה ייעלם אבל האמת היא שהדברים הקטנים נשארים איתך. אני עדיין אוהב לחקור תעלומות, אז אספתי כמה מהעתיקות שהיו בלופט הישן שלי והבאתי אותן למוזיאון. עכשיו אני עובד שם, מנסה להפיג חלק מהערפל מסביב לחפצים. לא שהוא מפריע לי.
הרבה דברים קורים בעיר הזאת. פשעים של רגע, פשעים מתוכננים בקפידה, ובגדול ערימה של תעלומות ומסתורין. אני אוהב מסתורין. אני יודע שיש משהו בי שמושך את התעלומות אלי. אני יודע שאני תעלומה בעצמי, תעלומה שאין לה פתרון, משהו שאי אפשר לדעת.
יש שני סוגי אנשים בעולם: אנשים שאני פוגש, ואנשים שאני שומע עליהם. מתוך אלו שאני פוגש, חלק רוצים לחקור את התעלומה שלי וחלק לפתור אותה. את הסוג הראשון אני מחבב. עם הסוג השני אני נוטה להתכסח.
אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.
מתוך כל מי שהכרתי בעיר מגורי הקודמת, היחידה שהם 'העתיקו' לכאן זאת מיי, ובגלל זה היא מרתקת אותי. אני תוהה למה הם בחרו להשאיר דווקא אותה מכולם; בתקופת החיים הקודמת שלנו לא זכיתי להכיר אותה כל-כך.
הבנאדם השני שאני אוהב זה מתיאס, האוצר של המוזיאון. לפעמים אנחנו נשארים עד מאוחד בעבודה ומדברים על כל מיני תעלומות ואז אנחנו הולכים לשתות בירה ביחד.
יש את פולן. הוא תעלומה רצינית; פגשתי אותו באחד מסיורי הלילה שלי על הגגות ועזרתי לו להיפטר מכמה בריונים. אני עדיין עושה את זה מדי פעם, במיוחד מתוך סקרנות לראות למה אני מסוגל. משום מה אני עדיין סוחב את האקדחים האלה שהשארתי בעיר מן העבר. מצחיק איך הדברים הקטנים נשארים איתך.
אני הייתי הוא, כשחייתי בעיר ההיא, אבל אז הם קברו אותי. ונרדמתי למשך זמן ארוך מאוד, או לפחות ככה זה נראה, לפני שהתעוררתי שוב ונזכרתי במי אני.
אני הלא-נודע.
העיר החדשה הזאת שאליה התעוררתי היא לא אותה אחת. הרבה פעמים היא נראית אותו דבר ולפעמים אפילו נמצאים בה אותם אנשים, אבל זאת לא אותה עיר. הם רוצים שאני אחשוב שזאת אותה עיר, או שאולי הם יודעים שאני יודע והם בסדר עם זה, אבל זה לא משנה. זה לא משנה כי אני אוהב את העיר הזאת.
זאת תחושה מוזרה להתעורר. אני עדיין אותו בנאדם. עדיין יש לי שיער חום-אדמוני, קצת כרס, ואהבה לגינס. דווקא חשבתי שזה ייעלם אבל האמת היא שהדברים הקטנים נשארים איתך. אני עדיין אוהב לחקור תעלומות, אז אספתי כמה מהעתיקות שהיו בלופט הישן שלי והבאתי אותן למוזיאון. עכשיו אני עובד שם, מנסה להפיג חלק מהערפל מסביב לחפצים. לא שהוא מפריע לי.
הרבה דברים קורים בעיר הזאת. פשעים של רגע, פשעים מתוכננים בקפידה, ובגדול ערימה של תעלומות ומסתורין. אני אוהב מסתורין. אני יודע שיש משהו בי שמושך את התעלומות אלי. אני יודע שאני תעלומה בעצמי, תעלומה שאין לה פתרון, משהו שאי אפשר לדעת.
יש שני סוגי אנשים בעולם: אנשים שאני פוגש, ואנשים שאני שומע עליהם. מתוך אלו שאני פוגש, חלק רוצים לחקור את התעלומה שלי וחלק לפתור אותה. את הסוג הראשון אני מחבב. עם הסוג השני אני נוטה להתכסח.
אנשים לא מבינים שאני כבר לא דקלן דלייט.
מתוך כל מי שהכרתי בעיר מגורי הקודמת, היחידה שהם 'העתיקו' לכאן זאת מיי, ובגלל זה היא מרתקת אותי. אני תוהה למה הם בחרו להשאיר דווקא אותה מכולם; בתקופת החיים הקודמת שלנו לא זכיתי להכיר אותה כל-כך.
הבנאדם השני שאני אוהב זה מתיאס, האוצר של המוזיאון. לפעמים אנחנו נשארים עד מאוחד בעבודה ומדברים על כל מיני תעלומות ואז אנחנו הולכים לשתות בירה ביחד.
יש את פולן. הוא תעלומה רצינית; פגשתי אותו באחד מסיורי הלילה שלי על הגגות ועזרתי לו להיפטר מכמה בריונים. אני עדיין עושה את זה מדי פעם, במיוחד מתוך סקרנות לראות למה אני מסוגל. משום מה אני עדיין סוחב את האקדחים האלה שהשארתי בעיר מן העבר. מצחיק איך הדברים הקטנים נשארים איתך.
תרגום שלם ומוצלח
השבמחקרגע, אתה לא דקלן דלייט? אני לא מבינה...
השבמחק(זו היתה המחשה, נא לא לפצוח בהסבר).